אני יעל וויקטור | זוהר חזן

שמי כרמלית, או כרמי, כמו שכולם קוראים לי. נולדתי בשכונת קריית יובל שנמצאת בירושלים, ובגיל ארבע עשרה עברתי לגור בשכונת בית הכרם. יש לי תאומה, יעל,  עם שיער שחור, ועיניים בהירות. צחוק כמו של מלאך, וחיוך שמאיר למרחקים אף פעם לא אמרו שאנחנו דומות, ואף פעם לא יאמרו. בשנים האחרונות סבלתי מאוד, הרגשתי כאילו הגוף שלי מתמוטט מרוב בכי פנימי.  הייתי כמה פעמים בטיפול, פעם אחת נתנו תרופות  שהיו אמורות להרגיע את העצב, ולאחר שזה לא עזר, לקחו אותי לפסיכולוג.   אבל שום דבר לא עזר להרגשת הבכי הממלא את הגוף. זה לא סתם עצב, מה שיש לי. זו הרגשה בלתי ניתנת לתיאור. הבינו, אני לא עצובה, ויש לי חיים מעוררי קנאה, אך איני מסוגלת להיות שמחה עם עצמי ועם העולם. בשלישי לפברואר, כלפני שנה,אחותי נרצחה. מבחינת המשטרה, היא לא נרצחה, אלא מתה מהתקפת לב. אבל אני ידעתי, בכל ליבי, שהיא נרצחה, אולי לא על ידי סכין, או אקדח, אבל מה שהיה בטוח מבחינתי, זה שמישהו אחר שם סוף לחייה. למרבה ההפתעה הצער שבא אחרי מותה העביר את הדיכאון כלא היה, מכיוון שכבר לא הייתי סתם עצובה, אלא הייתי חסרת אהבה.

"זה מזכיר לי את התעלומה שאירעה אי אז," אמר ג'ורג', המאהב של אחותי, שתמיד החזיק בידו כוסית וויסקי או תקליטור של הלהקה האהובה עליו ביותר: פינק פלויד. "כשלילדה יש פיצול אישיות. מן ההיגיון שהחשוד המיידי יהיה החצי השני שלה."

״ויקטור היה חלק ממנה, אל תעז להגיד שהוא הרג אותה״ נזפתי בג׳ורג׳. 

״כרמי, אני מבין שאת עצובה, אבל היא כבר לא איתנו יותר, וחייבים לחשוב על הסיכוי שוויקטור רצח אותה, הרי אין לו אליבי!״ 

״זה לא הגיוני שהוא הרג אותה, אם הוא היה הורג אותה, הוא היה הורג גם את עצמו! לפי ההיגיון הזה העד היחיד מת״

״יש לא מעט מקרים שזה קורה. ״ אמר ג׳ורג׳ בעצב.

עלו לי מחשבות נוראיות לראש. מה אם הוא הרג  אותה? בטח לו הכי נמאס מכל המחלות הנפשיות שלה! 

יצאתי מהחדר במהירות ועליתי לחדרי. פתחתי את ארון הבגדים, והוצאתי את קופסת הנעליים שלה, שעליה אחותי ציירה פרחים. הפרחים היו ורודים, הפרח האהוב עליה. משהייתה ילדה קטנה, הייתה מתחברת על פרח זה. הסבירה לנו שאהבה את האופי היפה, אך קוצני של הפרח. הנחתי את הקופסה על המיטה, ואז ישבתי שם. הקופסה הייתה כבדה, מלאה בזיכרונות. הוצאתי את הסריג הירוק שלה, שעדיין היה לו ניחוח של הבושם הנעים שלה. היה לו ריח פרחוני, כמו של יום בהיר באפריל. הוא היה שונה מטעמי. אני יותר העדפתי ריח מתוק, כמו של סוכר או וניל. 

דמעות חמות ירדו על פרצופי. עצמתי עיניים, כדי שיפסיקו לרדת. לא יכולתי לעצור אותן, הן היו חזקות וחשובות מדי. איך התגעגעתי אליה. איך רציתי שתחזור אלי.  ואז, התעלפתי.

נראה לי שאף אחד לא אוהב אותי. אחותי כל הזמן כועסת עלי וג׳ורג׳ חושב שאני ילדה מסכנה שחולה במחלת נפש. כמה שאני אוהבת אותו. כמה שאני רוצה שיראה אותי כמי שאני, ולא כאישה עם פיצול אישיות. כשאני אמות, האם ג׳ורג׳ יתגעגע אלי? האם יהיה לו אכפת? 

אני מרגישה שהוא קורא לי, רוצה שאני אתן לו לצאת. לא, אני לא יכולה לתת לו לעשות את זה.  ג׳ורג׳ יכעס, וכרמי תתאכזב. ואני לא רוצה שזה יקרה, אני אהיה חזקה. אני יכולה לעשות את זה. 

קמתי בנשיפה גדולה. זה מה שהיא חשבה עלי? היא באמת חשבה ששנאתי אותה, שאני אתאכזב ממנה אם תשתנה? רציתי לחזור בזמן, ולהבטיח לה שאני לא . 

אבל יותר מכול, רציתי שהחלומות יפסיקו. החלומות הזכירו לי אותה, ועוד יותר הזכירו לי שאין לי מושג מי שם קץ לחייה.

״כרמי, אני ונועה יוצאים לטיול בפארק, את רוצה לבוא?״ ג׳ורג׳ קרא לי מהקומה הראשונה של הבית שבו נהג לגור עם אחותי. 

ירדתי למטה, ונעלתי מגפיים. נועה, כרגיל, הייתה יפה מאוד, כמו ורד בשיא פריחתו, , עם שיערה החלק ועיניה הצלולות. ראיתי את עצמי בתוך עיניה. או שזאת הייתה אחותי. אולי נועה רצחה אותה וזה למה שראיתי אותה בתוך עיניה. ידעתי שאני סתם מדמיינת, אבל מצידי אפילו נועה התמימה והיפה יכלה לעשות זאת.

אף פעם לא ידעתי מאיפה נועה קיבלה את מראה הנאה, משום שג׳ורג׳ היה בעל עיניים שחורות ופרצוף רחב.

ישבנו על הספסל שהיה הכי קרוב לנדנדות. 

״יש לי חלומות.״ פלטתי בפתאומיות. 

״מה?״ הם תמהו.

״בזמן האחרון,״ התחלתי, ״יש לי חלומות, או מחשבות, עדיין לא ברור לי. אני לפתע מתעלפת, וזה מרגיש כאילו היא נכנסה לתוכי.אולי זו התפצלות.. אני לא חושבת, אבל זו איזו שהוא טלפתיה."

לאחר יומיים של חקירה, ללא הצלחה חזרתי לגור בדירתי. פתחתי את הדלת לחדר השינה, ושכבתי על המיטה. הייתי עייפה, מותשת מכל הסקרנות, העצב והיאוש. 

לרגע, חשבתי שהכל יהיה בסדר, שאולי הגופה שמצאו לא הייתה שלה, אלא של בחורה דומה. אולי היא השתנתה לוויקטור, ועדיין לא השתנתה חזרה. אולי עוד יש תקווה.

ולפתע, התחיל כאב. זה הרגיש כאילו הנשמה שלה נכנסת לתוך גופי. זה הרגיש כאילו אני מרגישה את כל הכאבים האפשריים בעולם הזה.

אני מסתכל במראה. אני נראה כמו בת. אבל אני יודע שאני באמת בן. שאלוהים שם שתי נפשות בגוף אחד. היא קיבלה את ההורים, את הגוף, את הכוח. ואני, אני לא קיבלתי כלום. אני אוהב את הגוף שלה. הוא נוח, ואנשים מאוד מכבדים אותי ונחמדים עלי. אך זה לא מי שאני באמת. אני מדמיין אותי עם שיער שחור ועיניים כחולות. בזה, אני דומה לה, באופי, אני הבן אדם המוחלט.

לא היו סימנים של שנאה. היו רק סימנים של קנאה, וכמה שהוא קינא בא, הוא לא היה רוצח אותה על דבר כזה, אני פשוט יודעת את זה.

חייגתי אל ג'ורג' וסיפרתי לו מה קרה. כן, לא אמרתי לו  שאני לא רק חושבת שזה לא וויקטור, אלא יודעת בתוך ליבי שזה לא הוא.

"אז מה עושים?" ג'ורג' שאל אותי בשיחתנו.

"לדעתי, אפשר עוד לחפש, אבל העבר זה העבר, וכמה שהעצב הורג, והבדידות חונקת, אבל אני לא מוכנה להישאר עצובה בגלל שאנחנו לא מוצאים תשובה. עשרים שנה חייתי ללא שמחה. עשרים שנה לא יכולתי לחייך, אלא רק כשהיא הייתה בסביבה. ועדיין אני לא רוצה להפסיק, אבל תבטיח לי שלא נעשה את זה לעולמים."

"מבטיח." הוא השיב.

למחרת התחלנו לחקור שוב. הפעם החלטנו לשוב אל זירת הרצח, חדרה. פתחנו את הארון שלה, וחיפשנו בפנים. אני מצאתי מסרק שחור וכמה תמונות ילדות, היו מוכרות לי,  אך הרגישו כאילו היו מלפני מאה שנה. אימינו הייתה עושה לנו שתי צמות בכל בוקר,ותמיד הייתה מסרקת את השיער שלנו עם מסרק זה. התמונות היו מימינו בגן רימון, הגן שהיה האהוב עלינו. וג'ורג' מצא בקבוק קולה, שבו היה נוזל צהבהב, סכין מטבח ויומן כתיבה.

"תקראי ביומן, ואני אלך למטה לחקור על החומר." אמר ג'ורג' וירד מטה.

"ומה עם הסכין?" קראתי לו.

"כשמצאו את הגופה, היא הייתה ללא דם וללא סימני דקירה, כך שהסכין אינו יכול להיות קשור." הסביר לי, ויצא.

יום שלישי, ה- 14  לראשון

יומיים לפני מותה.

זה כבר נהיה קשה מדי. כל הגוף שלי בכאבים. איני רוצה להמשיך לחיות איתו בתוך גופי. הוא נלחם, אך אני מתנגדת. אני לא מוכנה שיצא, ויפגע במישהו. יש לי הרגשה שהוא רוצה לפגוע במישהו, ובסוף יאשימו אותי, ישימו אותי בכלא. אני מפחדת. אני לא רוצה שיפגע במישהו.

ידעתי שהוא לא זה שהרג אותה, היא הייתה כותבת שהיא מפחדת שהוא יעשה לה משהו, במקום שהיה עושה משהו למישהו אחר. הנחתי את היומן בצד, ידיי רעדו והוא בטעות נפל לרצפה. התכוונתי להרים אותו וראיתי שהיה פתוח באחד הדפים האחרונים. בתוך העמוד היתה סימניה שחורה עם נקודות ורודות.  

ד', חמש עשרה לינואר

כתב היד היה מאוד דומה לשלה, אך גדול יותר ועבה.

רשימת קניות:

קניות ברביעי? כל יום שישי היא וג'ורג' היו הולכים לקניות, מעולם לא שמעתי שהם הלכו לקניות בימי רביעי.

רסק עגבניות

ערמונים

לחם

סחוג

כרוב

יין אדום

נרות שישי

אבקת קקאו

קוטג' 5%

דג סלמון

חלבה

משהו היה מוזר מאוד ברשימה זו. קודם כל, היא אף פעם לא הייתה הולכת לסופר ביום רביעי. היא הייתה תמיד אומרת כמה היא אוהבת את אווירת ההמולה של הסופר בימי שישי. שנית, הכתב היה שונה בבירור מן הכתב שלה, מכיוון שהיה יותר גס ועבה. הדלקתי את המחשב ונכנסתי לחשבון הבנק שלה. על הצג נכתב באותיות גדולות וברורות:

אין קניות אחרונות.

אז מה הייתה הרשימה הזו? ולמה היא קנתה את המצרכים האלה? בדקתי את הרשימה שוב. בסך הכל היא הייתה נורמלית, אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר איתה.

"כרמי! בואי! בואי!" קרא ג'ורג' מלמטה. רצתי במדרגות הנעות, ונכנסתי אל משרדו.

"הייתי בדרכי למעבדה, וקרה לי דבר מוזר מאוד."

"מה קרה?"

"בדרכי למעבדה,  נשפך לי טיפה מן הבקבוק על צמח, והוא קפא! הוא לא זז, והיה קר כמו קרח."

"כמו הגוף שלה?"

"כן, אם אני לא טועה, זה החומר שהרג אותה."

"החומר הזה... הוא לא נמצא במטבח בדרך כלל?" שאלתי בסקרנות.

"לא נראה לי, למה?"

"כי, גם אני מצאתי משהו מוזר בחיפושי. השבתי לו, ועלינו למלה.

ג'ורג' הסתכל על הרשימה.

"אכן," הוא התחיל, "משהו באמת מוזר ברשימה הזו, ואני לא יכול לשים את האצבע שלי על זה."

"רסק עגבניות. אבוקדו. לחם. מה המשותף לכל המוצרים האלו?" שאלתי אותו.

"מילים!" פרץ ג'ורג', "רסק, ערמונים , ולחם. מה כתוב כשמחברים את האות הראשונה של כל מילה?"

"רעל? רעל!" פתאום, הבנתי, "רעל, אקדח, וסכין. שלושה דברים שאפשר להשתמש בהם כדי לרצוח מישהו."

"נראה לי, שהרוצח רצה להותיר אחריו רמזים, משום ש.. הוא לא היה משאיר את היומן עם כל התשובות פה, ואת הרעל שרצח אותה, אין סיכוי ששכח."

"הוא או היא חייבים להיות מישהו שהיה פה, בידיעתנו. מישהו קרוב אליה, מכיוון שכתב ביומנה, מישהו חכם, בגלל הרשימה המתוחכמת, אבל מישהו שהצטער מאוד על הרצח, היות שהשאיר את הרעל פה."  אמרתי בהתלהבות מן התפנית וקצה החוט החדש.

"טוב, אני ארד, יש הרבה מטופלים שמחכים לי" הוא אמר וירד במדרגות.

חכם, היה בחדר זה,  היה קרוב אליה,  אך נמאס לו ממנה, הרגיש רע לאחר המוות. או ש... בכלל עזר לי לאחר המוות...?

לפתע הכל הסתדר לי בראש. הפאזל הבלתי פתיר נפתר, השאלה האניגמטית נענתה. כל הראיות הצביעו עליו. הוא לא יכל לסבול את ההחלפות שלה , ומרוב יאוש, הוא החליט לסיים את חייה.

קרסתי לרצפה.

לא יכולתי לסבול את הכאב. הרגשות שאי-אפשר לתאר התפוצצו בתוכי. המודעות שכל הזמן הזה, התשובה הייתה מולנו, רמסה אותי. הרמתי את כל יצירות האומנות שלה, ופיזרתי אותן בכל החדר בכעס. הפלתי את הכוס שישבה על ארוני, שפכתי את המים שהיו בתוכה. זרקתי את המנורה שהייתה על השולחן. רצתי אל השירותים, ובדרך מעדתי על המיטה. נהר של דמעות זרם  מעיניי, וכיסיתי את פניי.

ג'ורג' התפרץ לחדרי. קפצתי, בגלל ההתפרצות המפחידה. "מה קרה פה? מה גילית?" הוא בא, וחיבק אותי חזק. זזתי ממנו.

"לא! לא!" בכיתי לו, "המחלה הרגה אותה! המחלה הרגה אותה! המחלה הרגה אותה!" הדמעות החמות, הכעס, העצב, היה נדמה לרגע שהכל הפסיק. היה כמו קשת אחרי המבול.

"מה? מה זאת אומרת המחלה הרגה אותה?" שאל ג'ורג'.

"וו-וויקטור הרג א-א-את יעלי."

נכנסתי לארומה. הוא ישב שם, חיוך מלא. התרגשתי. לא יצאתי עם אף אחד מאז שהייתי תלמידה בתיכון.

"היי, אני כרמית" אמרתי לו בחיוך רחב.

"שלום, שמי דן סוויסה" הוא אמר. "בחיים לא חשבתי שאני אהיה בדייט עם אישה שאני לא מכיר."

"זה בסדר, אני לא ארצח אותך," צחקתי ממבוכה.

"אז, איפה את גרה? כמה אחים יש לך? איפה את עובדת?"

"אני גרה בבית הכרם, הייתה לי אחות תאומה, ואני עורכת דין פלילית המתמחה ברצח."

"מעניין.. מה קרה לאחותך? "

"אחותי מתה בתאונת דרכים לפני חמש שנים."
ברגע שעניתי לו, ידעתי בכל ליבי שהתחילה לי תקופה חדשה, מעוררת שמחה ותקווה. 

סוף